תולדות הפרדת דת ומדינה - וניגזרות הליברליזם 

ג'ון לוק - איגרות על הסובלנות

בחלקו הראשון של מאמר זה אציג עקרי תכניו של המאמר תוך כדי ניתוח משמעותו.

בחלק השני אתייחס למשנתו של לוק ביחס לזמנו, ממנה נגזור את תוכנו של מושג הסובלנות  תוך ניתוח משמעותו הפילוסופית ומדינית, כיצד התהווה ולאן פניו מועדות.

ניתוח האיגרת:

איגרת הראשונה של ג'ון לוק מופנה אל חברו הפרופסור לתיאולוגיה יוהנס לוק.

נושא האיגרת הוא סובלנות דתית וג'ון מציג מספר נקודות בהתחלתה, הוא מפנה את האיגרת אל מצפון אלו אשר פוגעים באחרים בשל שוני על בסיס אמונה וריטואלים טקסיים, ושואל אותם שאלה כיצד אתם אשר מיוצגים כביכול עם דת האמת ואהבה מעוללים כדבר הזה? והרי דת האמת מכוונת לא לתפארת חיצונית וגם לא לתכלית שלטונית, כי עם להכוונה לדרכים ישרות וחסודות ועל כן לפני שאלו הקוראים תיגר על אחרים בשל שוני בבסיס אמונתם יקראו ראשית תיגר על חטאיהם שלהם.

הוא ממשיך בניסוחים עניינים מעין אלה ומעלה שאלות רטוריות בנושא אמונה ועל כך שהיא מתנגשת עם אופי הפעולה של דיכוי רובדי אמונה אחרות הן באסכולה הנוצרית והן מחוצה לה.

לוק טוען שהסובלנות עולה בקנה אחד עם מהות הנצרות והאוונגליון וכי קיימים אנשים אשר מידות טובות אלו של סובלנות ושכל ישר אינם עומדים בבסיסם, ואלה נוהגים להסוות חסרונות אלו במסווים של יושר אצילות, דאגה למדינה ושמירת חוק על כן פועלם יוצא מתוך חתך דתי אל רובד מדיני ועל כן יש להתוות גבולות בין דת למדינה למען לא יוביל אינטרס דתי שמבוסס על חולשה אנושית לפועל מדיני חסר כל ביסוס מוצדק בתוקף זכות מדינית.

הגדרת המדינה על פיו היא חברה של בני אדם אשר נוסדה למען שימור הנכסים האזרחיים והם חיים חירות קניין. ההגנה על אלו היא היא מהותו של הגוף המדיני ושמירתו עליהם זהו פועלו העיקרי בתכלית. ועל כן כל כוחו של החוק האזרחי  מוגבל אך ורק לעניינים אלו ולא ענייני גאולת נפשות, וזאת משום שזו אינה נכללת במהות המדינה אשר זאת מטרתה הגנה על נכסים אזרחים הכוללים את השילוש הקדוש של חיים חירות קניין. שנית מהות האמונה היא תוצר פנימי רציונאלי מתוך בחירה אישית בעלת רבדים עמוקים ושונים, ואילו כוחו של החוק צפון ביכולתו לאלץ ולכן אין כל נקודת השקה בין השניים, זאת ועוד כי דת האמת מבוססת על עיקרון השכנוע הפנימי והבחירה בטוב באופן חופשי אמיתי וללא תנאי זה אין כל ערך לאמונה עצמה כלפי הבורא ואילו יכולתו של החוק אינה יכולה לגרום לאדם בעזרת הכלי המדיני שלה קרי יכולת האילוץ להאמין, וזאת משום ששני אלו הם רבדים שונים בתכליתם.

שלישית הדת אשר מוכתבת על פי רצון השליט אין בהכרח שהיא הדת האמיתית אשר הבורא בחר בא כאמיתית ולנוכח הדעות השונות אשר מוחזקות ביד השליטים השונים אין לדעת מה היא דת האמת ולכן אבסורד זה יהיה כי מהות השלטון היא לחייב את נתיניו לדת האמת וכי הם ייקחו אחריות אם פלוני ילך לגיהינום או שמא לעדן?

במהות הכנסייה מגדיר ג'ון חברה חופשית אשר חבריה מתקבצים מרצונם למען עבודת הבורא אשר לדעתם זוהי הדרך בא רוצה הבורא שיעבדוהו. זוהי חברה חופשית !!! איש אינו נולד אליה ואיננה עוברת בירושה, ואדם רשאי לעזוב אותה אם לדעתו איננה כבר מחזיקה באמת אשר לדעתו היא הנכונה. לכן אין מקום לקשרים בכנסייה שאין ניתן לנתקם, וכמו שנוצרת הכנסייה מתוך בחירה חופשית של חבריה להצטרף לשורותיה באותו האופן יכולים הם לעזוב, ועל כן הכנסייה כתצורה חברתית חייבת שיהיו בא חוקים אם למהות ענייני הדת ואם למהות העניינים החברתיים בה, כמו כן משוחררת היא מכל גוף אחר וחוקיה שלה חלים רק בתוך מסגרתה הפנימית ללא תלות במדינה וללא השפעה על המדינה.אך יש הטוענים כי אין זו כנסיית אמת אלה אם כן יש היררכיה של בישוף, מועצת כוהנים וכדונה לזה, ג'ון שולל טיעון זה, ראשית איה הוא הצו אשר בו מצווה ישו עצמו על קביעה זו וכי הצהרתו הייתה שונה "כי בכל מקום אשר שנים או שלושה נאספו בשמי שם אני בתוכם". שנית אלו המקשים להם את נציבי ישו אלו הם שמשרותיהם ננחלות להם בירושה ומחלוקות רבות בניהם, והרי הכרח הוא שמחלוקת גורמת בטבעה להתיר את חופש הבחירה ועל כן מותר לכל אחד להצטרף לכנסייה שהוא בוחר בה. שלישית בכך שכל אדם יעשה מה שלרוחו נחוץ לגאולת נפשו בכך תישמר חירות כנסייתית.

יש להבין עם כך שתכלית עבודת הבורא היא חיי נצח ועל כן אין לכנסייה להתערב בבחירתם של אנשים איך להושיע עצמם וכמובן שאין להתיר שימוש בכוח שהרי זה הינו נחלת הממשל המדיני. אם כך הם פני הדברים אזי שמירת אופי וחוקי הכנסייה נעוצה כוח פנימי של שכנוע, אזהרה, ועצה ואם לאחר כל אלו לא נשמע עובר העבירה לקולה של חברת הכנסייה אז יש לסלקו ממנה בכדי לשמר את ערכיה ומהותה הפנימית כחברה.

בשלב הבא מציג  לוק את חובות הסובלנות כלפי הגופים השונים. כלפי הכנסייה. ראשית טוען שאין היא מחויבת להחזיק בה את עובר העבירה בשם הסובלנות, למען לא יבוא קץ על החברה אשר בא מתחוללת הסטייה, יש להוקיעו ולהוציאו מחוץ לשורותיה אך בשום אופן אין להעליבו או לפגוע בו פיזית כמו כן יש לכבדו ולנהוג בו באהבה ואדיבות כראוי לנוצרי טוב. שנית אין לאף אדם פרטי או חברה לגזול מנכסיו בשל שוני אמוני, כל זכויות האזרחיות צריכות להישמר.וכמו שצריכה להיות קיימת סובלנות הדדית בין אנשים פרטיים החולקים אמונות שונות כך גם צריכות לנהוג הכנסיות השונות אחת כלפי השנייה.ואפילו הממשל מחזיק באמונתה של כנסייה אחת אסור שיהיה לכך שום השפעה חיצונית שהרי כשם שאין הכנסייה מעניקה זכויות לממשל כך הממשל לא מעניק זכויות למדינה.שני הראשיות הן נבדלות ועניינם הוא בתכלית השוני.בשלישית טובע לוק את חובת הסובלנות מהמעד הגבוהה של הכנסייה קרי בישופים, כמרים וכדומיהם. בראשונה כוחם של אלו חייב להיות מוגבל אך ורק לבין כותלי הכנסייה ואל לכוח זה לחצות גבולות הכנסייה, וזאת משום ההפרדה המהותית בין שני הגופים כנסייה ומדינה. כמו כן זה הרואה עצמו נציג האל עליו לקבל על עצמו את דבר השלום והצורך לשלום בין הפרטים ובין הגופים כאחד, עליו לנהוג בחסד וסובלנות כלפי כל אדם בין אם מאמין ובין אם לא. ובמקביל לכך עליו למתן ולדכא בדרך האהבה והשלום כל נטייה מתפרצת של קנאות דתית ומדון, והרי כבר אמרנו שכלי האש והברזל אינם מענייני המחשבה והאמונה ועל כן אין זו הדרך לגאולת הנפשות. כשם שאדם מנהל את ענייניו החומריים בלא משים של אף אחד משכניו או מצד השלטון, כך צריכה להיות הגישה כלפי עמדתו האמונית של אדם. ואם אלו אשר חסרים בשכל מבקשים את עזרת הזרוע בשכנועו של אדם כלפי פן אמוני מסוים, או שפוגעים הם בקניינו של אדם בשל כך הרי הם חודרים לתחום של רשות אחרת, אשר זו (המדינה) איננה נחלתם וממילא אינה דנה בדברים הנוגעים בדבר תוכנה של הנפש.

ברביעית מציג לוק את עניין חובת הסובלנות מצד הממשל. שוב חוזר ואומר כאן שאין שום נחלה לממשל בענייני האמונה וכי בדאגה של כל אדם לעצמו זו היא אחריותו האישית, וכמו שבמקרה בו יזניח האדם את בריאותו שלו או את דאגתו לנכסיו ורכושו הפרטי אין הממשל יתערב מחמת חוסר נגיעה הדבר בתחום שיפוטו ועניינו,החוקים הממשלים תקפים רק בהגנה מפני תקיפת הזולת את קניינו של אדם. אם כך הדבר בעניינים ארציים קונקרטיים אזי קל וחומר הדבר בעניינים רוחניים הקשורים למהויות פנימיות שאינן תוחמות בגבולה של אף רשות. ואף אם נניח כי לממשל הזכות לאכוף את האמונה האמיתית לדעתו אין לדעת בביטחון מה היא האמונה האמיתית שבא יש לדבוק, ואם אדבוק בדרכו של הממשל קיימת האפשרות שנפשי אינה תתקבל בברכה בשערי עולם האמת ועל כן לאדם יש לחקור את האמת באמצעות כלי הבינה והמחשבה בכדי להגיע לחיי הנצח והנחלה ואחריותו לכך היא שלו בלבד. ואם נוסיף ונאמר כי הכנסייה קבעה את האמונה אשר בא יש לדבוק והממשל הוא רק היד המוציאה לפועל את החלטת הכנסייה אז שהסובר כך יביט אחורה בסרגל הזמן ויראה את מעשי התועבה שנעשו בשמה של הכנסייה עוד מימי השליחים, ולכך אין להוסיף. המסקנה שמגיע אליה לוק בעוקבות תוכחות אלו היא כי אין אף גוף שרוצה ויכול להיות אחראי לגאולתי יותר ממני. עיקרו של עניין אותו מנסה לומר לוק בעניין סובלנותו של הממשל היא שאפילו אם  הממשל צודק בעניין דת האמת ודתו היא האמיתית עדיין אין בכך בכדי לגאול את נפשי מכיוון שאם אין אני משוכנע בדרך האמת מתוך אמונה והסכמה פנימית אינדיווידואלית שום גאולה לא תתקבל בעינו הבוחנת של הבורא, שום דת אמיתי או כוזבת אין בא להושיע את נפשי אם אין היא מתקבלת כאמת מבחינתי שלי.

והנה לאחר שהגדיר את מהות המדינה, כנסייה והסובלנות הנדרשת משתי רשויות אלו.הוא מציג את האופן בו צריכות שתי רשויות אלו להתנהל.

הוא בוחן בראשונה את הכנסייה ונותן את דעתו ביחס לשני דברים. צורת הפולחן החיצונית והדוגמות.

בנושא הפולחן החיצוני הוא טוען כי אין הממשל יכול לקבוע בסמכותו את אופי הפולחן, הן משום שהכנסיות הינן חברות חופשיות והן משום שאין טעם לקבוע לאדם או לחברה את הדרך אשר הם צריכים בא לעבוד את אלוהים, וזאת משום שמהות האמונה היא לא בכפייה אלה מרצון ובחירה חופשית. וכמו כן דברים אשר הם אינדיפרנטיים מטבעם גם להם אין חלק בהחלטת הממשל משום היותם אינדיפרנטיים. אולם לא כך המקרה בעבודת הבורא והכנסייה משום שציווי הבורא אודות תכנים אינדיפרנטיים הם מהותה של האמונה ועבודת הבורא, לא מכוח בחירתה של הכנסייה אלה מכוח רצון הבורא אודות תכנים אלו, וכי זהו הגילוי עצמו של מהות האמונה, דברים אלו הינם החלק המעשי של העניין האמוני, ועל כן אין לממשל כלל נגיעה בדבר ואסור לו לחלוק בכך שום חלק שכן מהותו הינה מדינית בלבד.(כאן נותן לוק דוגמא שבא לממשל יש זכות להתערב אודות דברים אינדיפרנטיים אך ורק אם מקורם טמון על בסיס שיקול מדיני ולא על בסיס שיקול דתי, כגון חקיקת חוק אשר יחייב להטביל כל נולד בשל הסיבה כי הדבר נמצא כחיוני מבחינה בריאותית לתינוק ולא על בסיס דתי.) אולם לוק יורד לעומקו של עניין ואומר: אם ישאל אדם מדוע מרשה לעצמה הכנסייה לקבוע את זמן ומקום הפולחן? והרי אלו אינדיפרנטיים! מסביר זאת לוק על ידי ההבחנה כי יש את מהות הפולחן וזה הוא שמצווה על ידי הבורא ויש את נסיבתיות הפולחן שזו נותרה לשיקול בני אדם ואינה מצווה מלמעלה.                                 

מתוך כל אלה קובע לוק כי אין לממשל גם את הזכות לאסור על כנסייה את הזכות לנהל את תוכן הטקסים באופן שראוי לדעתה שהרי תכלית כל הכנסייה הוא עבודת הבורא לפי השקפתה שלה כל עוד זו אינה פוגעת בזכויות הקניין.

כאן מוסיף לוק ואומר שאף בכל רובדי האמונה האחרים קרי עובדי כוכבים ומזלות, יהודים ואחרים. אף להם אין לממשל זכות התערבות משום שתקפות החוק האזרחי הינה בכל מקום, וכדי שישרור השוויון האמוני בין כל הדתות בכל המקומות על הממשל לכבד עובדה זו. ואם נחשוב כי עבודת הכוכבים חטא היא ויש לעוקרה מן היסוד באש וברזל, אז יש לענות על כך - בפני מי הוא החטא - בפני השלטון או הבורא? ועל כן אין לממשל כל זכות התערבות, כמו שהממשל אינו דן אדם על מידותיו הרעות כגון עצלות, תאוות בצע, אי עזרה, גם כאן אין לממשל זכות התערבות. ההתערבות הינה מותרת והכרחית רק אם ישנה פגיעה בזכויות הקניין או סכנה לשלומה של מדינה.

עוד נותן כדוגמא לוק את סגנון המשפט התנכי, ומציג דוגמאות משפט שונות אך הוא דוחה אותם הטענות שזו הייתה תקופה שונה שאינה אקטואלית לימינו מבחינת התפישה והמחשבה הנוצרית.

את כל מסכם ג'ון לוק בקשר לטכסי הפולחן ועכשיו מדבר לוק על התוכן האמוני עצמו.

הדוגמות, עקרי האמונה מטבעם מבוססים על הרצון להכיר את האמת מחד ומאידך יש את אלו המכוונות לידי מנהגים והרגלים רצויים. והנה באם ייקבע חוק אזרחי אודות עקרי אמונה של הכנסייה. מה תהיה התועלת הכך? הרי עניני המדינה וחוקיה אינם נוגעים בנושא אמונה וכוח רצון, ואת זה כבר הציג לוק בעבר. אך יושר המידות ובכללם כל המידות הטובות זהו נושא אשר תקף הן לרשות הכנסייה והן לרשות הממשל, ובו תלויה גם גאולת הנפשות ובמקביל גאולת המדינה. אם כן פעולות מוסריות נתונות לשתי רשויות כפי שמציג זאת לוק רשות הפנימית, המצפון - הכנסייה. והרשות החיצונית - הממשל. ועל בסיס דואליות שיתופית זו מתקיים הסיכון שרשות אחת תשיג את חברתה. כאן עושה לוק סדר בין הדברים ותוחם את המוסר הפנימי כדרך חיים אינדיווידואלית אשר באמצעותה יגיע אדם לחיי עולם הבא, וזהו עיננו הפרטי בלבד שלרשות אין זכות קיום בו. ואילו את הרשות החיצונית הממשל והחוק הוא מגדיר בהתאחדות הפרטים למען הגנה על קניינם, והכוח להוציא לפועל את יישום אכיפת החוק מן הכוח אל הפועל זהו פועלו התכליתי  של הממשל. בא לוק ומקשה, ואם יהיה מקרה שבו הממשל יוציא צו שיחשב לבלתי חוקי או מוסרי? מקרה כזה טוען לוק בממשל שמתנהל כיאות הינו נדיר, אך אם בכל זאת קורה הדבר אזי אין הפרט דוחה את טובת הכלל ואל לחוק להיות סבלן במקרה זה. אך אם הממשל חרג מגבולותיו שהגדרנו מקודם והם תחום החברה? כאן במקרה זה אין צו זה מחייב את האנשים, אם נרד לעומק הדברים רומז כאן לוק שהרי אם המדינה שהוקמה למען הכלל מפירה את חוקיה שלה ופוגעת זכויות האזרח כאן ישנה לגיטימציה להפיכה מדינית! וזוהי נקודה חשובה שי להדגישה, שמטרת המדינה היא כלל אזרחיה ולא ההפך. לוק ממשיך ומתאר מצב שבו הממשל סבור שהוא עושה דבר לטובת הכלל אך זה חורג מתחום שיפוטו, מה אז יקרה? תשובתו היא, כשם שאדם בעל שדעה שיפוטית מסוימת עדיין כפוף לחובת החוק, כך חובת המשל היא כלפי חוקת המדינה שלה הוא מחויב ואין להוסיף או לגרוע ממנה.

בחלק הבא נותן לוק דוגמאות למקרים קיצוניים, אשר בהם ראשית הוא מציב כלל והוא - שאין לסבול כל דוגמות באשר הן נוגדות את החברה או סותרות את המידות הטובות המחויבות למען שמירה על חברה אזרחית. שנית, היא שולל את קיומם של כתות אשר מבטלים זכויות אזרחיות ללא שום תוקף אזרחי בהתבסס על אמונתם. שלישית, הוא שולל את קיומה  של כנסייה אשר בהצטרפות אליה למעשה הופכים להיות נתינים של מדינה אחרת או שליט אחר. ארבע , אין להתייחס לסובלנות לאלו המכחישים את קיומו של האל, שהרי בכך לדעתו, באי האמונה באל, חסרה גם האמונה בבריתו ובאמונות של החברה האנושית וכך זה יותר סכנה על החברה.בכללם הוא מניח גם את עובדי הכוכבים והמזלות, ושאר צורות אמונה אשר בהם אין את יסוד האמונה של אל מונותיאיסטי. כולל הכנסיה

את החלק האחרון מסיים לוק כאשר הוא מסביר אודות כינוסים ומפגשים הנחשבים למסוכנים לשלום המדינה. לוק מציב כאן טענה ובא אומר שהכינוסים מטבעם הם אנושיים והכרחיים בחברה, הרי יש כינוסים בבתי משפט, איגודים שווקים וכדו, אבל כינוסים הקשורים לדת הינם בגדר חשאיות,ולמה זה? הרי הם הופכים להיות יותר בעלות עניין בכך שהם חשאיים וכאשר יהיו פתוחים לציבור באופן טבעי ירד הפן המאיים והחשאיות מן הדבר. ומדוע זה הממשל לא אוסר על כינוסיה של כנסייתו שלו?, התשובה המתבקשת היא שהיא לא מהווה לא איום. מדוע זה הוא מקפח מתאכזר מעקל נכסים ואף גוזר מיתה על אשי כנסייה שונה מדעתו של הממשל? . לוק טוען שאם ישנה הממשל את גישתו כלפי הכנסיות המקופחות האחרות יראה מיד שאין הוא צריך לחשוש מהם והשלווה והצדק ילוו את שלטונו. לוק קורא לשוויון אזרחי בין כל פרטי המדינה ללא כל הבדל דתי אמוני זאת היא מטרתו כאן בחלק זה החשוב והמסכם, כל גוף צריך להיות אחראי על תחומו שלו ולא לחדור לטריטוריה של רשות אחרת וכך באופן טבעי לא יהיו ריבים ומחלוקות. כאן לוק נושא מעין תפילה לדעתי ובא אומר " ושיקפידו הממשלים האזרחיים להתאים מצפונם חוקת האל יותר מאשר יכפו על אנשים אחרים חוקי אנוש, וכאבות נאמנים של מדינותיהם יכוונו את כל דאגתם לשפר את טובת הציבור של ילדיהם, ויגרעו אותה רק מאלה שהם רשעים ונבלים: ואף זאת שכל אנשי הכמורה, הרואים עצמם כהולכים בעקבות השליחים לא יתערבו בעסקי הפוליטיקה ויקדישו עצמם בשלמות ובצניעות לגאולת הנפשות ".

הגותו הפילוסופית מדינית של ג'ון לוק בהתייחס לזמנו, ואפליקציות יישומיות של השתלשלות מושג הסובלנות:

בכדי להבין לעומק את משנתו של לוק יש להבין את משנתו של תומאס הובס אשר עליה הוא בנה את הפילוסופיה המדינית שלו. הובס טען כי המדינה היא חברה של אנשים אשר הוקמה למען הימנעות ממה שנקרא על פיו "מצב הטבע" - זהו מצב בו כל פרט מחד רוצה למקסם את היכולות שלו הן ברכוש והן בפוטנציאל האישי ומאידך רוצה הוא למזער את הסכנות שאורבות לו, והגדולה מכולם היא מוות אלים בטרם עת. לכן ישנה בעצם מלחמת קיום של הכול בכל כאשר הפרטים רוצים לשמר את מרחב המחייה האישי שלהם תוך צמצום הסכנות, מצב בו כולם נלחמים לכולם כדי לצבור יכולות ובכדי לצמצם סכנות. מסיבה זו טוען הובס הפרטים מתלכדים למען הקמת מדינה אשר זו תפקידה להגן על הכלל תוך ויתור של הכלל על החופש האישי שלו ונתינתו לשלטון אשר זה עושה כטוב בעיניו ומהווה אלטרנטיבה עדיפה על מצב הטבע, לדעת הובס החלופה לשלטון אבסולוטי היא לא סגנון שלטון אחר כי אם אעדר שלטון מכיוון שאם אין שלטון אבסולוטי אנו חוזרים למצב הטבע ברמה השלטונית ומטה. מצב הטבע הינו מצב שקדם לשלטון ומתוכו יצאו בני האדם אל הצורה השלטונית מתוך בחירה.

לוק אשר הושפע מהובס התנגד לו וטען שהחלופה למצב הטבע היא גם כן אלטרנטיבה למדינה אך השוני הוא לא מלחמת הכול בכול כי אם כל אחד בו נישמע לצו תבונתו, בו כל אדם מווסת על ידי ריסונו הפנימי ונשמר הסטאטוס של כיבוד הדדי של הזכויות הטבעיות שהן חיים, רכוש וקניין. הבעיה מתעוררת כאשר זכויות אלו נשללות כפי שקורה באופן טבעי על ידי פורעי שלום, והיא שמידת העונש והתגובה לא יהיו פרופורציונאליים, ועל כן יש צורך במדינה בעלת מערכת חוקים אשר זו תגן על זכויות הקניין וזהו תפקידה הבלעדי, ולכן ניתן להבין את הצהרתו של לוק העניין הפרדת דת ומדינה, חוסר הפרדה זה פוגע בחופש החירות של האדם, כאשר כופים עליו דת מסוימת. זהו השוני התכליתי בין לוק להובס, אצל הובס אין אופציה מלבד שלטון אבסולוטי ואצל לוק מטרת השלטון היא שמירה על זכויות הקניין, בעוד אצל הובס האזרחים מוותרים על החופש ונותנים אותו לידי השלטון, אצל לוק האזרחים מפקידים את הזכות לשמור על זכיותיהם אצל השלטון. ובאם השלטון לא עונה על צורכי האזרח יש מקום להפיכה מדינית אשר זו תיצור מחדש ממשל אשר כן יכבד את זכויות הקניין של הפרט, שלא כמו אצל הובס שהוא לא מכיר באופציה להפיכה, ואם בכל זאת מרדו והוקם שלטון חדש אז טוען הובס השלטון הישן לא היה כשיר לתפקד כשלטון מכיוון שלא הצליח אפילו להגן על עצמו. מטרתו של לוק היה ביסוס תוקף חוקי המדינה על בסיס רציונאלי משפטי ולא על בסיס ערכי הדת, ולכן דגל בהפרדת  שתי הרשויות.ניתן לומר שמונטסקייה אף המשיך את הגותו לרובד של הפרדת הרשויות. אך נחזור לענייננו לנראה כי מלאכתו של לוק לא הושלמה במלואה והנקודה אותה רוצה אני להדגיש היא שהוא היה סובלני כלפי סוג אמונה מלבד חוסר האמונה אשר אותו חשב לבסיס חוסר מוסר וחוסר קודים חברתיים, כאשר אני בוחן זאת לעומק אכן הדת מעצבת את ההמונים ומשליטה בהם מוסר, הדת היא כלי מצוין עבור ההמונים רפי השכל, ואולי לכן גם הוא חשב כך, אך אולי יבוא יום והאנושות תהיה מוכנה לקבל את חוסר האמונה בכבוד ולהאמין כי יש באדם את האחריות למוסר עצמי ללא צו עליון, אך גם אני כייצור אנושי חושב שאכן יש בדת אפקט מחנך שמועיל לפרט ולחברה בין היא אמיתית או לאו. לוק בהחלתו את תוקף טענתו בדבר הפרדת הרשויות היא פנימית במהות תוכן האמונה, אין טעם לעבוד את הבורא, ולא משנה איזה סוג של עבודת בורא מדובר, אלה אם כן העבודה הינה בעלת משעות פנימית עבור המאמין עצמו. מהות האמונה היא דבר פנימי שאין לו שום השלכה חיצונית או הכלה חיצונית - וכאן זהו הנקודה עלייה מבסס לוק את הגותו טענתו בדבר הצורך בהפרדת הרשויות. כאמור התבססות זו של הפרדת הרשויות נובעת מתוך הצורך של החירות שהוא לדעתו של לוק אחד מצלעות המשולש (חיים, חירות, קניין) אותו צריכה המדינה לספק לאזרחיה, ואם ערך החירות נמנע מן האזרח אז המדינה פגעה בלגיטימציית קיומה.

מהי סובלנות:

ניתן להבין ממשנתו של לוק שכדי שהמדינה תממש את מטרתה, עלייה להגן על זכויות הקניין של האזרחים. כמו כן החופש אשר הוא נכלל בזכות החירות הינו בעל חשיבות מכרעת, וכדי שחופש זה יתהווה על כל אזרחי המדינה ישנו צורך במדינה אשר מושתתת על עקרונות סובלנות חזקים, משום שטבע הדברים הוא שאנשים הינם בעלי דעות שונות ומגוונות מתוך טבעם האנושי, ועל פי יכולת תפיסתם והבנתם, וכמספר האנשים כך מספר הדעות. אם רוצה מדינה שזכות החירות תתממש בא, הסובלנות היא ערך עליון כבסיס למשנה זו. לכך מטיף לוק, הוא קורא להפרדת הדת מהמדינה למען מימוש זכות החירות האמונית והמחשבתית, תוך אימוץ עקרון אינטגראלי לשם כך "הסובלנות". - מהי עם כן סובלנות.

סובלנות היא מעלה סוציאלית, ועקרון פוליטי אשר מאפשר את הדו קיום של שני קבוצות בעלות דעות שונות והנמצאות באותה חברה.

מתוך הגדרה זו יש להבין כי דו קיום זה המתרחש באופן טבעי, לא נמצא במצב הרמוני, ועל כן נחוצה כאן מעלת הסובלנות. שאם לא כן לא הייתה נחוצה מעלה שכזו. קונפליקטים מהותיים או ממשיים נדרשים כדי שהסובלנות תמומש ותייצר סדר ושלום.כל עוד שלום הוא ערך פוליטי כך גם הסובלנות תהיה ערך פוליטי.

הסובלנות צופנת בחובה אספקט בעייתי משום שהתנאי המוקדם לקיומה הינו קונפליקט סוציאלי, ועל כן שוני זה באופן צורת החיים או השקפות אינו נתפס כמבורך בעבור הסובלניים. עם כך כדי להיות סובלן יש צורך של אי הסכמה, הסתייגות, מורת רוח מן העמדה של הצד הנסבל, ומתוך עמדה זו יש להתגבר על תחושות אלו ולתת ביטוי לעקרון הסובלנות. עובדה זו הינה תמוהה ומופלאה כאחד, כיצד יכולה הסובלנות להיות טובה עם מעורבת בה השלמה עם מה שאינו רצוי בעיננו, לאור הבנה זו ניתן להבין כי הסובלנות היא למעשה נטייה שמקורה בהתפשרות מתוך בחירה במעלה אתית פוליטית. זהו למעשה פרדוקס הסובלן הידוע.

ניתוח זה של הסובלנות מעלה בעיה נוספת, ממה עשויה הסובלנות? וויתור, השלמה, אי התערבות, או אפילו קבלה?.

הסובלנות יכולה להתבטא באופן חיובי או שלילי מבחינת מהותה על הסובלן. באופן השלילי של הסובלנות נמצא כי יש לשמור על עקרון הסובלנות משום איפוק הרצון לדיכוי ולמניעה של הנסבל, צורה שלילית זו רחוקה  מלהיות אידיאלית כדרך חיים סוציאלית פוליטית, היא נראית יותר כModus  Vivendi  מאשר כפתרון לבעיית הפלורליזם. בניגוד לכך ביטוי האופן החיובי של הסובלנות כולל בו קבלה, אולי זה נראה יותר קסום או ערכי, אך עם הנחת היסוד שלו מבוססת על אי הסכמה, אזי לא כל כך פשוט ליישם צורה זו של סובלנות. ביטוי הסובלנות באופן חיובי או שלילי תלוי בהבנת הגורמים עליהם חל עקרון הסובלנות. גם אם הסובלנות הינה על בסיס חיובי או שלילי מהותה נשאר דומה והוא חסימת או דחיית אי ההסכמה וקבלת הנסבל. מערך היחסים בין הסובלן לנסבל אינו סימטרי אל אף ששני הצדדים חולקים את אי ההסכמה, רק הסובלן נהנה מיחסיות עודפת של כוח לעומת הצד הנסבל, וזהו הריסון של הכוח שמתבטא בעקרון הסובלנות. ואילו הצד הנסבל אינו יכול לערער או לא לקבל את עמדת הסובלן.

סובלנות כחסד וכזכות:

תולדותיו של מושג הסובלנות בעין היסטורית מראה כי מהות המושג התבססה בתקופת ימי הביניים על משענת של חסד, משמעות הדבר היא הסובלנות שניתנה הייתה חסרת כל תוקף נורמטיבי או משפטי, מעשה חד צדדי של פריווילגיה מתוך חסד או רחמים, זהו מעשה של רצון טוב מצד הסובלן ללא כל שיוון, למעשה זוהי הייתה פעולה חד צדדית אשר ניתנה לקבוצה או יחידים מצד מי שהכוח בידיו. מתוך היות סובלנות זו מבוססת על חסד הינה חסרת יציבות פורמאלית אשר מעוגנת בנורמה או חוק. אם לבעל הכוח חדל רצון החסד הטוב וקבלת השונה מיד הייתה בטלה מידת הסובלנות כלפי הנסבל וכל מערכת היחסים העדינה הזו הייתה קורסת, גישה זו של מתן פריווילגיה מצד בעל הכוח היא הפיכה באופן מציאותי, לא ניתן לבסס אותה או להרחיב אותה לתחומים נוספים. בסוג זה של סובלנות אין כל ביסוס מוסרי של שוויון, כל מה שהראשות או בעל בכוח נותן הוא נתפס כטובה והנסבל צריך להכיר את הזכות והסמכות שיש לרשות עליו.

מבחינה היסטורית הסובלנות כחסד הינה סממן של ה privilegium של תקופת ימי הביניים, בה ניתנה זכות כחסד לא על בסיס של זכות או נורמה, אלה זו ניתנה לקבוצה מסוימת לצורך הענקת טובות מיוחדות.

המהפכה הצרפתית בזמנה שינתה את חוסר שוויון זה אשא ניתן לקבוצות מסוימות ויצר קבוצות משנה פחותות בערכן,המהפכה יצקה מושג חדש לסובלנות. סובלנות אשר מבוססת על זכות  - כלומר הכרה נורמטיבית לגיטימית היוצרת מחויבות אצל הזולת.

מתוך כתבי לוק ניתן להבין כי לוק שאף ליצור נורמה אזרחית של סובלנות אשר מבוססת על זכות ולא חסד, באומרו כי יש להכיר החופש החירות של אדם מתוקף היותו אדם בעל בחירה חופשית, זוהי למעשה קריאה לזכות הכרה בחופש הבחירה מתוקף זכות ראויה ולגיטימית של האדם כייצור בעל תכנים פנמיים, מחשבות,רצונות, דעות ומאוויים - אנושי.

עוד ניתן להסיק כי מושג הסובלנות בעיני לוק היה לא רק מוגבל לענייני דת אלה יש להרחיבו באמצעות מאבק תודעתי, פוליטי ותרבותי, לכל סוגי השונות האנושית, כל זאת מלבד אתיאיזם או אי אמונה באל היחיד, אשר בהם לא הכיר לוק וטען שאין לאפשר לו להתקיים מתוך נימוקים שנאמרו מקודם והם, שאי הכרה באל מביאה אדם להסרת כל ערכי מוסר ונורמות חברתיות מעליו, אשר אלו הם הבסיס המהווה את החברה האנושית. לדעת לוק קבלת עול מוסר ואינטראקציה חברתית גובלת בהכרת האל כבורא עליון, והרי לדעת לוק אתיאיזם ואמונה אחרת שהיא לא מונותיאיזם טהור כזה או אחר הוא מעין כפירה הן באל והן בנורמות החברתיות.

ניתן להבין מכאן כי לוק מנסה להמיר את הסובלנות הכנסייתית אשר טמונה בחסד או כל גורם שהוא לא עקרוני, לסובלנות עקרונית על בסיס זכות אנושית טבעית, אשר הכרתה הינה מעקרון בר תוקף סמכה חברתי חוקתי נורמטיבי.

מתוך כך שמשנתו של לוק הייתה מבוססת על עקרון, יכלה היא מתוך עקרונותיה שלה לצמצם עצמה לסובלנות רק על פי הקריטריונים העולים עם עקרונותיה שלה והם האמונה באל אחד מונותיאיסטי. ועל כן לוק בעל הסובלנות הגדולה הוקיע מתוך תוקף סובלנות העקרונית את האחרים אשר בעיניו הם אינם ראויים לסובלנות משום סכנה לחברה אשר זו מושתת על עקרונות מתוך ציווי אלוהי. ואלו שאינם כאלו בבסיסם החברתי שאינו מושתת על עקרונות וקודים חברתיים מפי, האל מהווים סכנה לחברה.

סובלנות = הכרה באנושיות:

סובלנות כנורמה נגזרת מנורמות אחרות אשר קודמות לה ובראשן - שוויון, אוטונומיה וערך האדם.

סובלנות מבוססת על יכולת החברה האנושית להכיר באנושיות. זיהוי יסוד אנושי משותף בצד הנסבל הוא הבסיס עליו אנו בונים את מערך היחסים הסובלניים מתוך ההכרה הפנימית, ההזדהות והערכה שלנו כאנושיים. אין מדובר ביחס אישי או אמפאטי, אף לא באינטרס או ערך,אף שהוא יכול להיות כזה. אלה מדובר ביסוד מהותי עצמי אשר אני מזהה אותו אצל הצד השני, משהו שאינו משותף בתכונות אלה משותף במהות. המשהו הזה הינו היכר אונטולוגי המשותף ליצורים האנושיים, זה אינו סוג או מין אלה אופן הווייתי. כאדם אני חופשי להגיע למסקנותיי, לבנות את השקפותיי ולעצב את עולמי מנקודת ייחודי שלי כאנושי, ואת זה אנו מכבדים באדם, את זה אנו מזהים בנו ונדהמים למצוא בשונה - פתאום אני רואה שגם האחר הוא בעל חופש פנימי, חיות תודעתית ולזה אני מוקיר הערכה וכבוד. ומכיוון שהטבע האנושי הוא בעל נורמות הוויה משותפות, והבסיס העמוק יותר הוא בעל סופיות קבועה - על כן ההכרה הסובלנות היא בעלת תוקף מוסרי. יכולת זו לזהות את האנושיות זולת אינה אמפירית אלה כישרון אינטואיטיבי שכיח הקיים בכל אחד (אלא עם כן ישנה מחלת נפש מסוימת במישור האינטראקטיבי חברתי).

הופעת הזולת במרחב האישי היא היא המביאה לאינטראקציה האנושית המורכבת ריגשת, הכרתית, מעשית והמובילה ליחסים שונים כמו קונפליקט, סקרנות, אהבה, שנאה, ניצול, סכסוך ועוד.

במבט עמוק נראה כי להכרה באנושיות שני רבדים. עובדתי ונורמטיבי. בראשית אני מגלה עובדה קיימת המקבילה לזיכרון שיש לי מהעבר בדבר אנושיותי שלי אותה אני מזהה באחר, בשנית אני מייחס ערך מוסרי למושא ומכאן מייחס לו גם מעמד מוסרי מתוקף עובדת אנושיותו שאותה הכרתי בראשית. סובלנות כזכות צריכה לכלול את שני תהליכים אלו של ההכרה וההזדהות המוסרית עם המושא, רק כך יכולה להיות הסובלנות מבוססת על זכות ולא חסד.

 זיהוי הפרט דורש הפשטה של האובייקט לתחומים נרכשים או מולדים, האדם כדרך הטבע נולד לתוך מערך מולד של מציאות שאינו בחר בה אלא זו עובדה קימת, מצד שני ישנו לאדם את כוח פעילותו האוטונומי של בחירתו שלו ומרכיבי אישיותו הפרטיים המזוהים בו ומייחדים אותו. שני תחומים אלו אמנם נפרדים הם אך השפעתם היא הדדית בפיתוחה של נפש האדם ועיצוב אופייה. כאשר אנו מדברים ע למושג הסובלנות אנו צריכים לבצע רדוקציה של האדם מרכיביו האישיים "ולסנן" את הגורמים החיצוניים, הנרכשים אשר אותם אנו דוחים בעמדתנו. מהות האנושיות היא לא דבר נרכש אלה מולד ולו אנו צריכים לבטא כבוד וממנו נובע תוקף המוסר הסובלני,  כאן מתבטא הפרדוקס של הסובלן, כיצד אני לא סובל את עמדותיו של הנסבל אך בו בזמן מכבד אותו כייצור אנושי?!!!. שאלת הפרדוקס היא שאלה מורכבת, הרי אני דוחה את עמדתו, ובמקביל מכבדו כאדם. כאן יש להבדיל שאני דוחה את עמדתו ולא מזלזל בה, הרי לא ניתן לכבד או לזלזל בעמדה אבל ניתן לזלזל או לכבד אדם, מתוך כך אני דוחה את עמדתו אך מכבדו כייצור אנושי בכך שהוא ייצור חופשי בעל בחירה ורצונות, דעות ומאווים אשר אלו משתקפים דרך אישיותו ויוצרים את ייחודה ועל כן אני מכבד את האנושיות שבו, אולם דרגת כבוד גבוהה יותר אשר מכונה הערכה תאומץ על ידי ותשפוך משמעותה על הנסבל באם בדו שיח או ויכוח יעמוד מולי הנסבל בהסברים בעלי תוקף אינטליגנטי, ויראה עמדה נחושה מתוקף רציונאלי או מנגד בהעדר תוקף רציונאלי לדעותיו יכיר בעמדה הנכונה יותר ויראה מגמת שינוי רציונאלית, הכבוד והערכה יגיעו מתוך כך שהנסבל יהיה מוכן להציג א דעותיו ולחשוף את יכולתו לטעון את השקפותיו תוך סיכון של שינוי וחשיפת השקפותיו לאנטגוניזם, נכונות זו היא אינטראקציה חברתית אנושית בסיסית ומתוך כך נרכש הכבוד כלפי הנסבל.  בהעדר תנאים אלו ישנו הסכנה כי הכבוד הראוי לו לנסבל עלול להיפגע באיכותו, משום שאלו הם התנאים  הבסיסים ביותר לאינטראקציה אנושית, התבצרות בעמדה מסוימת מתוך קיבוע מחשבתי רציונאלי היא מעין התנערות מערך בסיסי של מהות אנושית.

יש לעמוד כאן על ניתוח הפרדוקס ולהבדילו בין האדם שעומד מולי לבין השקפותיו. השקפות אני יכול לדחות או לקבל, קרי לאמץ אותם כאפיק מחשבה, פילוסופיה, או דרך חיים. אבל את האדם מתוקף עקרון הסבלנות אין עלי לקבל או לדחות אלה לכבד, וכאן זהו ההבדל בין האדם להשקפותיו. זהו פיתרון ליברלי לפרדוקס שעולה מעקרון הסובלנות, הבחנה זו הינה חשובה מבחינה פסיכולוגית ותפיסתית במטרה לחיות בשלמות וקבלה.

זכות השגיאה:

כיצורים סופיים אנו נוטים לבצע טעויות, זוהי תכונה אנושית. צורת הביטוי של רציונאליות סופית היא סברה ולאו דווקה תבונה. בתבונה אני מבין היקש משמעות חדשה על סמך ניסיון קודם, והיכולת להמציא יש מאין, סברה זהו הבסיס שבו אני מתוך דמיוני מקיש על אובייקט מסוים. אם כך הדבר סברה זוהי פעולה חופשית אשר מקורה הוא אנושי ועל כן הינה בעלת משקל מוסרי. לאור זאת ניתן לפרש את הסובלנות כזכות לשגות ולבצע טעויות. מכאן עוד נובע כי האמת איננה צו מוסרי שיכול להיאכף על ידי שלטון, משום שטעות הינה אימננטית לאנושיות ועל כן מוסרית - מנקודה זו ניתן להבין את שפינוזה שטען כי בעל האמת שואף להנחילה לאחרים אך לא בצו מוסרי ולא בכוח סמכות, כי עם כמענק ומתנה על ידי הסבר, הבנה ושכנוע. רק בתנאים אלו יכולה האמת לשכון ללא סתירה מוסרית אנושית. כמו כן מכאן  נובע הצורך בחופש הפרט והמחשבה וחירות הדיון והשכנוע. או לפי סוקרטס "חשוב בעצמך" ועל פי קאנט "העז לדעת" . להשקפה זו משקל מוסרי גבוהה משום שרק זו מבטאת את הכבוד הראוי מרקם האנושי מתוך הבנה עמוקה של צורת הביטוי האנושית. לוק מדבר באיגרות על מתן חופש הבחירה והאמונה ובמקביל לכך מורה על פתיחות הדיון והוויכוח, הוא מסביר שהדרך להבנה רציונאלית היא דרך השיחה, השכנוע והוויכוח ולא דרך הברזל והאש. ראשית כאן גם נובעת מסקנתו כי אין ניתן לכפות אמונה בדרך לא רציונאלית משום שהדבר סותר את אופי הרציונאליות, ואף עם טעיתי בהסקת מסקנה מסוימת זכותי לדבוק בה מתוקף היותי אנושי המאופיין בבחירה חופשית. שנית עולה מדברי לוק כי בבסיס הסובלנות עומד גם יסוד הפתיחות לחריגה מעצמינו, עצם היותנו יצורים אנושים הינו קיום פתוח מגוון לאפשרויות ניתוח ומחשבה לסיטואציות מגוונות בחיים, ודרך ההתעלות וההתמודדות עם מגוון זה הוא הסובלנות והשיח מאפשר את קבלת השונה והחלפת מידע בדרך רציונאלית. ועל כן הסובלנות היא קודמת הן בחשיבות והן אונטולוגית לרציונאליות בתרבות האנושית.

סובלנות הינה יכולת לסבול:

סובלנות הינה למעשה לא קבלת מהותו של הזולת או את מה שהוא מייצג, כי עם קבלת שוויון מעמדו של האחר מתוקף אנושיותו. בכך אני יכול למעשה לפסול את ערכיו, השקפותיו, מהותו אשר מתבטאת מבחירתו אך לא את אנושיותו. כמו כן במקביל עלי להכיר בזכותה הלגיטימית של התחרות בינינו אשר זו רשאית להתנהל מתוך כבוד הדדי קבלת אנושיות האחר וכפופה לנורמות חברתיות ומוסדיות. מושג הסובלנות טומן בחובו את קיומה של התחרות, שכן על ידי כך שאנו פוסלים את עמדת השונה יש בנינו תחרות וקריאת תיגר, מתוך כך עקב היותו של הנסבל פוטנציאל תחרותי, זהותי שלי עומדת בסיכון, הוא מאלץ אותי להתמודד עם נוכחות זרה. סובלנות עם כן אינה אהבה או חיבה אלה התגברות על קונפליקט שמקורו בעימות תוך כדי איום ממשי לזהותי ולכן ישנה תחושת סבל אשר היא חלק אינטגראלי מעימות. נראה שלא מקרה הוא שבשפות רבות שורש של המילה סובלנות גזור מהשורש של המילה סבל, עובדה זו מעידה כי אין סובלנות ללא התגברות על סבל. בין עם מדובר בסובלנות כחסד או כזכות הרי בשניהם מצוי הסבל. סוגים שונים של סבל עומדים ביסוד מושג הסובלנות:

1.סבל הנגרם בשל פגיעה באמת.

2.סבל הנגרם בשל תחרות.

3.סבל הנגרם בשל הפרות מוסר.

4.סבל הנגרם כתוצאה מרוגז. סלידה ואסוציאציה שלילית.

המהותי מכולם לעניין הסובלנות הוא:

5. סבל הנגרם מעצם היות האחר שונה ממני.

לוק מתייחס לדעתי לכל חמשת סוגי הסבל הללו משום שקבלת השונה בענייני אמונה דורשת הן סבל הנגרם מפגיעה באמת ובמוסר השונה משלך, מכך נגרם סבל כתוצאה מרוגז ואסוציאציה שלילית אשר אתה מחזיק בנוגע עמדת הנסבל, וכמובן שהתחרות והשוני האמוני שבין הצדדים גם הוא כלול. לוק קורא לנהוג בסבלנות ולפתח הרגלי סבילה כלפי נקודות סבל אלו הנובעות מהשוני של הנסבל, משום שהשוני הוא הוא הגוון האנושי שבא לידי ביטוי בכל אחד מאיתנו ולו לגיטימאציית קיום מתוקף היותו אנושי ועל כן מוסרי. מכאן נובע כי דגם זה של הסובלנות עומד בבסיסה של כל מערכת יחסים אנושית ובמיוחד אלו הנוגעים בדבר ההכרה המוסרית, המשפט והפוליטיקה, אם כן הסובלנות הינה פרדיגמת חיים אשר מאפשר את קיומם של תרבויות ויחידים בתוך הטווח האנושי בתנאי שלום ללא מלחמה, ולזה קורא לוק באגרתו.

סובלנות וליברליזם בראי הקונפליקט הדתי:

סובלנות כערך פוליטי מזוהה עם ליברליות, הן היסטורית והן תיאורטית. היסטורית מושג הסובלנות מתפתח מתוך מלחמות הדת אשר התחוללו באירופה המודרנית לאחר הרפורמציה. צעדי סובלנות  אלו הינם הצעדים הראשונים שנעשו לקראת יצירת הפוליטיקה הליברלית. תיאורטית הסובלנות משמשת כאסטרטגיה חברתית המאפשרת חירות לכל אינדיבידואל או קבוצה באשר היא ביחס לאמונותיהם, ערכיהם ודרכי חייהם. צידה השני של הסובלנות כתיאוריה הוא, שהיא שימשה כבסיס לשחרור מהכפייה המצפונית מדינית. מתוך כך ערכי הליברליזם הם ההגנה והדאגה לחופש האישי והגבלתה של הכפייה מתוך עמדה מדינית, כאן הסובלנות מהווה ערך בסיסי של כינון הליברליזם. אמנם התיאוריה הליברלית כוללת גוונים שונים וכך גם גווני הסובלנות עליו היא מבוססת.

לאחר הרפורמציה הדתית התגבש לו מושג הסובלנות, למושג זה דבקו וויכוחים באם טיבה של הסובלנות היא בכך שהיא סקפטיות הומאנית או בכך שהיא אי האפשרות של כפיית האמת בנוגע לאמונות. דרכה של הסובלנות ייצרה שלום ודו קיום כדפוס חוזר ונשנה, בסיסה של הסובלנות הוא בציון ותיחום של נושאים מהתחום הפוליטי ועניינים מהתחום הציבורי מחד ומאידך נושאים אשר אינם קשורים לסדר הפוליטי ובמיוחד נושא המצפון הדתי. תיחום נושאים אלו חילק את החברה לשני תחומי נגיעה. אחד, נושאים הנוגעים בסדר ושלום, המבוססים על חלל פוליטי ואשר נשלטים על ידי רשויות פוליטיות ומווסתות על ידי רשויות ציבוריות. השני, נוגע בנושאים אשר אינם רלוונטיים לענייני לסדר ושלום, ואשר מוגדרים כחלל אשר בו למדינה אין נגיעה של תחום בו ועל כן גם לא זכות התערבות. תחום זה של אי התערבות מדינית הוא בסיסה במרכזי של עקרון הסובלנות., עקרון הסובלנות נשען על ההבדלה בין התחומים הציבוריים פרטיים, ולדבר יש השפעה כפולה: זה יצר הגנה מפני המדינה אודות נושאים של אמונה, וזה הגביל את הדת ונטרל אותה מהתחום המדיני לתחום מצפוני אישי. על כן  נמנע ההשפעה הדתית על תחומים מדיניים. הסובלנות למעשב יצרה שני ספרות אוטונומיות בתחומם ואשר נבדלות אחת השנייה בתחום פועלם. אכן הפוליטיקה נוטרלה מהדת, אולם הדת אינה נוטרלה באופן מוחלט מהמדינה. למעשה מטרת הסובלנות הייתה למנוע כפייה מצד הממשל בענייניי אמונה ומצפון, ובמקביל נטרול זכות ההתערבות של הדת בממשל. הרשויות המדיניות במעשה לא נמנעו מלהעדיף כנסייה אחת על פני אחרות ולתמוך בדת מסוימת אשר זו תשמש כדת המדינה, כל זאת  בתנאי ששום עקרון דתי או אמונה בכנסייה כזאת או אחרת נרדפו או הוקצו בשל אמונתם.

נראה כי בשלבי תחילת יישום הסובלנות הדת הייתה בעלת השפעה על המדינה, המדינה בחר לעצמו דת מועדפת אשר תיוצג על ידו, והמדינה הצהירה בריש גלי איזו דת היא היא בעינה האמיתית והראויה. אולם השוני הוא כאן שכל חברה או אדם הורשו לבחור ולקיים את אמונתם ללא שום ניכור או התערבות מצד הממשל וזהו מימושו של עקרון הסובלנות בראשית שלביו. רק שהסובלנות עברה טראנספורמציה על יד המדינה הליבראלית לעקרון אוניברסאלי של מצפון וחופש, רק אז המדינה הניטראלית מבחינה דתית - חילונית יכלה לנוע קדימה מבחינה ערכית. מבחינה תיאורטית ניתן לראות שרק כאשר המדינה מעניקה זכות שוויון מצפוני לכלל אזרחיה רק אז היא שוללת מעצמה את הזכות לבחור דת עדיפה בעיניה, משום שאז תחרוג בבחירה זו מחוץ לספרה הפוליטית שבה היא מוגבלת, ועוד בזאת שאם המדינה מעדיפה חוג מסוים על פני אחרים היא פותחת חלון לאי שוויון דתי, ועל כן מבחינה שוויונית הדבר אסור.

רק  בצורת שלטון אשר האידיאולוגיה שלו מבוססת על אידיאלים סובלניים ליבראלים, ובכך בכוונה לזכויות אוניברסאליות של חופש, המאפשרות את התהוותה של מדינה ניטראלית מדת ,אשר בבסיסה עומדת דוקטרינה ליבראלית של הפרדה בין דת למדינה, רק צורת שלטון זו תהווה את הבסיס לפיתוחו של עקרון הניטרליות.

בעוד סובלנות הוא בלימת הכוח הפוליטי בנוגע להתערבות בנושאי דת וערכים. הניטרליות היא מניעת העדפה כלפי עמדה מסוימת ואת המייצגים אותה, במישור הפוליטי. עקרון הניטרליות מייצר הלשכות נוספות בנוגע להגדרת הלגיטימציה לבצע התערבות פוליטית.

בעוד סובלנות מסירה תחומי התערבות המוגדרים  אישיים, מסמכות התערבותו הלגיטימית  של הממשל. ניטרליות מספקת רקע לגיטימי חיוני להתערבות ציבורית, אשר זו מורכבת מעקרון הפרדת הדת מהמדינה. בהתייחס למשמעות הדברים אודות האזרח, בעוד הסובלנות מספקת את החופש המצפוני, הניטרליות מספקת את הזכות לא להיות מופלים בשל עמדתם המצפונית.

בוא בעת כאשר בתחילה מושאי הסובלנות הוגדרו כלא רלוונטיים מנקודת מבט של סדר ושלום, מעלייתו של מושג הניטרליות. אי רלוונטיות למושאי הסובלנות תפסה מפנה בעל יחס של אדישות פוליטית. כך שלמעשה ביטוי השוני החברתי המוגן היטב בזכויות הפרט נחשב לנסבל במישור בפרטי, במישור הציבורי הוא פשוט לא רלוונטי. בנוסף למהות שוני זה, מושג הניטרליות יצר תודעה אשר המישור הציבורי הינו ניטראלי ביחסו לשונויות סוציאליות, ובכך יוצא שהם לא רלוונטיים.למעשה התקבל חלל טהור של שוויון שבו רק לזכות יש ערך עקרוני. יוצא בכך שאזרחים רשאים להחזיק בעמדותיהם הפנימיות ושהסמכות הממשלתית אינה בעלת עמדה בנושא, או רשאית לקבוע אחת. פירוש בעל השפעה אשר גובש באידיאל laicite השווה לניטרליות את החלל הציבורי אשר בו כולם חברים כאזרחים, ובו שום נאמנות פרטית, זהות, או קבוצה תיחשף לאיום, הרצון הכללי הוא שמותר.

לאור כל שנאמר הניטרליות הינה הנטייה לחוסר אפליה במישור הציבורי, היא חלק ממסורת ליבראלית אשר מחד היא מושתת על עקרון הסובלנות ואידך מביעה את הצורך והחיוניות בזכויות הפרט לחופש ביטוי ופרטיות.

המעבר מסובלנות לניטרליות ולאי פרפקציוניזם:

כפי שראינו הניטרליות הינה באה לידי ביטוי כסבלנות כאשר במדינה ליבראלית החופש המצפוני הינו ערך אוניברסאלי. במהותה הישומית ניטרליות היא בעצם הכוונה שכל פעולה ציבורית צריכה להתעלם משוני על בסיס אישי (מוצא, דת, אמונות, ערכים, והשקפות) אשר הוא לא רלוונטי ובכך יוצר שוויון בין אזרחי האוכלוסייה. כך שאידיאל הניטרליות מתכוון ליישם את עקרונות הליברליות כחופש שוויוני , אי אפליה והוגנות בכוונתה האנטי פרפקציוניסטית. אנטי פרפקציוניזם מחייב כי המדינה אינה פועלת מתוך שום עמדה כלפי האזרחים מתוך מתודה לבצע אדפטציה בהם כך שיתאימו למערך הערכים והאמונות אשר המדינה רואה בו כנכון. ערכים כגון מהות הטוב, דת , עניינם מטאפיזיים וערכים צריכים לשכון מחוץ לתחומה של המדינה והממשל הציבורי, ובכך לאפשר את זכות הבחירה אצל האינדיבידואל. אנטי פרפקציוניזם מתאר מצב בו הממשל עיוור לשוני האישי של האזרח, ולכך שתי סיבות: מחד זה מונע את האפשרות של שילוב נושאים כדת וערכים בתוך המערכת הפוליטית. ומאידך זה מונע את יישום אורח חיים מסוים הנגזר מדת או ערכים בתוך ערכי המדינה, כך מונע נמנע יתרון לעמדה סוציאלית מסוימת. אם כן קיום הדדי באורחי שלום וחופש שוויוני הם שני מטרות הפוליטיות אשר החתירה להם היא דרך אורח חיים ליבראלי ניטראלי, ובמקביל אנטי פרפקציוניזם הוא הדרך להשגת מטרות אלו.